המאמרים שלנו בנושא "חברו הטוב של האדם"

כנראה שאין תשובה חד-משמעית לכך. יש כלבים שיתחברו יותר לחתולים, ויש כאלה שפחות.. ויש כאלה שיצליחו לחיות איתם פשוט ב"דו-קיום" ללא מריבות אך גם ללא אהבה גדולה מדיי. כמובן שיש גם לשקול ולהתייחס לאופי החתול, להתנהגותו, ולקבלתו את הכלב. כול צד במשוואה הזאת הוא חשוב למערכת היחסים העתידית להיבנות בין החתול לכלב.

ההשקפה המקובלת כי חתולים וכלבים לא יכולים לחיות יחד היא פשוט לא נכונה ומוטעית.. עם זאת, ישנם כלבים שמסוכן להשאירם ליד חתול, אך מדובר במקרים נדירים. לרוב, אין שום מניעה להפגיש ביניהם ולתת להם לחיות תחת קורת גג משותפת. לפעמים אף יכולה להיווצר חברות אמיצה ומעניינת ביניהם, שיכולנו לפספס אם היינו מקשיבים לפחדים בנוגע לתקשורת ביניהם.

האופי של שני המינים הללו הוא כמובן שונה מאוד. שפת הגוף שלהם שונה, ההתנהגות שלהם שונה, והכול כמובן מתחיל מהאבות הקדמונים. בשונה מאבותיהם הזאבים של הכלבים, שהיו חיות חברתיות לחלוטין הצדות את הטרף כלהקה, החתולים משתייכים לאבותיהם האריות/הטיגריסים/הנמרים (וכדומה), משפחה שונה בתכלית מהכלביים, בה חבריה נחשבים לבודדים ועצמאיים, וככאלה הצדים את טרפם בעצמם ולמענם בלבד.

בגלל האופי השונה הזה, רבים חושבים כי כלב וחתול לא יוכלו לחיות יחד, הם פשוט לא יבינו אחד את השני משום ששפת הגוף שלהם לפעמים הפוכה לחלוטין (לדוג' כלב שמקשקש בזנב הוא שמח לעומת חתול מקשקש- עצבני). אך יש כאן ראייה מעט פסימית וחששנית, משום שיש דברים רבים שדומים בקרב חיות המחמד הללו, ויש להתמקד בעיקר בהם.

ראשית כול, החתולים והכלבים הקטנים- בינוניים, די דומים במבנה גופם, ומתאימים פיזית האחד לשני. אך חשוב מכך, כלבים מכול הסוגים, וחתולים בכול הגילאים, משתמשים בסימנים אוניברסאליים כדי לתקשר. הם יכולים להשתמש בסימנים ויזואליים, ריחות, שמיעה, התבוננות- וכך ללמוד האחד על התנהגותו של האחר, ולהתאים את עצמם אליו, עד כמה שאפשר.

לסיום, למרות שזה מעט לא מקובל, קצת שונה, וקצת קשה, אם יש לכם כלב חברותי שתרצו להכיר לו חבר חתולי (או להיפך- להכיר כלב חדש לחתול ביתי), כדאי לכם לקחת את ה"סיכון" ולנסות להפגיש בין שני המינים הכול-כך דומים וכול-כך שונים באותו הזמן. בתהליך למידה הדדי שניהם ייהנו בסופו של דבר ממפגש זה.

כפי שאנו יודעים, הכלב הוא התפתחות אבולוציונית של הזאב. הכלב, שהגיע מהיערות הסבוכים- התקרב והתחבר לאדם, והחל להירקם ביניהם קשר מיוחד שלא ניתן להתירו. בתחילה הזאב היה פראי, אך בתהליך ביות והתקרבות גדולה לאדם- הוא התפתח והפך להיות לחיית בית טובה ונאמנה. כמובן שדבר אחד לא השתנה כלל אצל הזאב/כלב, והוא – הקשר העמוק והאהוב עם האדם.

הזאב בחר להתקרב לאדם, תחילה בגלל שנמשך למזון ולעליונות האדם בשרשרת המזון, ומאוחר יותר (לאחר שנמשך ונכנס לביתו)- כי ראה בו "חבר להקה" אמיתי. לעומת זאת, בחר האדם בכלב בגלל שלל סיבות שכוללות את היופי המרהיב הזאבי וכן את הצד החייתי, הפראי והמפחיד שלו. שילוב התכונות האלה היו חיוניות לאדם למען הישרדותו, ולכן הוא נמשך מאוד אל הזאב.

כך, עם הזמן, התהדקו היחסים ושיתוף הפעולה בין האדם וחברו הזאב. הזאב ראה באדם שלצידו כחלק בלתי נפרד מהלהקה שלו ממש, והאדם השתמש בכך כדי לצוד ולהשיג טרף איכותי, וכן במטרה לשרוד. האדם נהנה מהנוכחות ה"מאיימת" של הזאב (שהבריחה גנבים, חיות וכד') כמו גם מהצייד המשותף והקטלני. לחילופין, נהנה הזאב מחברתו של האדם, מחוכמתו, מכלי הציד שעומדים לרשותו, וראה בו חבר אמיתי.

וכך, ככול שעבר הזמן, הבינו שני אלה כי השילוב ביניהם מוצלח וחזק.. וכמובן- מיוחד.

הצמד הזה, האדם-זאב, מורכב משני מינים שונים בתכלית, ועם זאת החברות ביניהם מדהימה. שני אלה נהנו מהתועלת שהביא האחד לשני, אך גם התקרבו רגשית והייתה ביניהם מערכת יחסים של ממש. שניהם קשרו את גורלם האחד בשני.

האדם הכניס את הכלב לביתו, והזאב הפך ל"בן-בית" או במונחים הכלביים "אחד מהלהקה". הזאב התרגל לבית, שיחק עם בני האדם (כשלא עסק במלאכת הציד), וניהל עימם חיים משותפים.

כך במשך השנים פיתח הכלב תכונות "ביתיות" כדי להיות בקשר טוב וחזק יותר עם בני האדם. זהו תהליך הביות, שאת תוצאותיו אנו רואים (וממנו נהנים) כמעט בכול בית ומשפחה.

ראשית כול חשוב להבין מהי חרדה ומה ההבדל בינה לבין לחץ בריא. המושג "תקוף או ברח" (fight or flight) שמוכר היטב בפסיכולוגיה של האדם, תקף גם אצל הכלב. בעת סכנה, בכול בעל חיים (וכן באדם), המוח שולח אותות למערכות שונות בגוף על-מנת להתכונן להתמודדות- או ע''י תקיפה או ע''י בריחה. הלחץ הופך לחרדה כשהלחצים הם לא מציאותיים, וכשהאינסטינקט הבריא של הגוף הופך להיות לבעיה בלתי-נשלטת.

כול יצור חי שחווה את החרדה (בין אם מדובר באדם ובין אם בכלב), חושב שהוא מצוי במצב של איום ממשי על חייו, כשלמעשה הדבר אינו נכון כלל, ולפיכך גורם סבל רב ליצור שחווה את אותה חרדה.

אם כך, כיצד ניתן לזהות שלכלב שלנו יש חרדת נטישה וכיצד ניתן לטפל בה? ראשית, ניתן להבין כי מדובר בתופעה שאינה רציונאלית (בדיוק כמו חרדה אצל בני אדם) שמתפתחת/ מעוררת על-ידי הטריגר, שבמקרה זה הוא עזיבה של הכלב. הכלב מרגיש שזוהי סכנה של ממש, שהאדם עזב אותו לבד ואולי הוא לא יחזור (גם אם הבעלים יחזור תוך דקות ספורות). הוא חסר אונים לחלוטין ומרגיש פחד-חרדה אמיתית. ניתן לראות זאת בקלות על-ידי יללות, נביחות, שריטות, הריסת חפצים וכד'.

ישנם מספר פתרונות ותוכלו לנקוט בפתרון שמתאים לכם..

ראשית, נסו לשנות את סדר הפעולות שלכם בבוקר, לפני היציאה לעבודה. אם בעבר הייתם יוצאים אחרי שלקחתם תיק ומפתחות, הכלב מקשר זאת לנטישה שלו. נסו לקחת את התיק והמפתחות, לצאת ואז לחזור.. וכך הכלב יתבלבל וישכח מהחרדה. צאו בביטחון והציבו גבולות לכלבכם. היו אוהבים אך דומיננטיים ומנהיגותיים.

שנית, נסו להשאיר טלוויזיה או רדיו או מכשירים דולקים, כך שהוא יהיה עסוק בהם ולא בחרדותיו. ואל תשכחו ליצור אווירה מחבקת אך עם גבולות ודומיננטיות שלכם הבעלים בלבד. זהו המפתח לחוזק נפשי של הכלב והתמודדותו עם החרדות.

דבר נוסף, הפיתרון הטוב ביותר עבור הכלב הוא הבאתו לגן כלבים, כמו כאן בחצרים (קישור לדף הבית). הוא נמצא בסביבה בטוחה, עם כלבים נוספים ועם השגחה מתמדת, כך שהוא לא יוכל להרוס רהיטים וגם לא יהיה חרד, כי פשוט לא יהיה לו זמן לזה. בזמן שהוא יתרוצץ בדשא עם כלבים, יוציא את האנרגיות שלו ויהיה רגוע, אתם תהיו רגועים בעבודה ולא תצטרכו לדאוג יותר. צרו איתנו קשר והירשמו לגן הכלבים בחצרים (קישור).